חברים וחיבורים
הטרמפ עם גלעד
וואו רואה את הפנים, הפאות והחיוך וזה נראה לי מוכר. ואז רואה שהוא גר בשילה ומבינה מאיפה הוא מוכר לי.
לפני חצי שנה נסענו בטרמפ כמה חברות מהמדרשה משילה לעפרה, עם גלעד ואמא שלו.
גלעד נוהג, עוקף כמה רכבים בציר 60 ואמא שלו, כמו אמא רגילה, נבהלת, ומבקשת בעדינות מגלעד שיחזור לנתיב שלו ושינהג יותר לאט. וגלעד בנעימות מדהימה אומר "טוב אמא, סליחה" ומחייך אליה חיוך מרגיע.
זוכרת שהחלפנו מבטים ביננו, כולנו מכירות איך צעירים מגיבים למישהו מבוגר שמעיר להם עם נהיגה, אבל גלעד בלי ציניות, בלי להתלונן, בלי לציין שהוא כבר נוהג כמה שנים טובות, רק מחייך בהתפייסות ואומר סליחה.
ואז הדרך ממשיכה וגלעד ואמא שלו מדברים, גלעד משתף בחוויות מהצבא והאמא מקשיבה, וכשירדנו מהטרמפ כולן היו נפעמות, כל אחת חשבה שרק היא התלהבה ממנו, מהשיח ביניהם, וגילינו שכולנו התלהבנו, שיח כזה פשוט כמו של חברים, לא כמו שיח רגיל ומוכר בין אמא לבן, בלי אגו, ככה פשוט.
כמה עוד דיברנו על הטרמפ הזה, על העדינות, המתיקות, הפשטות, היינו נפעמות, באמת. תודה גלעד, על מה שלמדנו ממך בטרמפ ההוא.
לשמור על קשר
החבורה של גלעד בישיבה התיכונית המשיכה להיפגש גם לאחר סיום שנות התיכון. גלעד היה דוחף לשבתות של מפגשים כאלה. מספר אחד החברים: "עלה רעיון לשבת, ניצן ממש דחף והחבר׳ה קצת לא מספיק זרמו והשבת לא התקיימה. באחת ההקלטות הוא אמר לי שהוא קצת כועס עלינו שלא עשינו שבת, אבל אמר שכעס כי הוא אוהב כל אחד ואחד ממנו. כעס מתוך אהבה, כי הוא ממש רצה שנעשה שבת, שניפגש, שנשב, כי הוא אהב אותנו מכל הלב. זה התבטא בצעקה וחיבוק ענק לכל אחד מהחבורה שנפגשנו, וזה התבטא בכעס קטן שלא חיזקנו כמוהו את הקשר".
לשמח את החברים
אחד האתגרים שגלעד עמד בהם בהצלחה בתקופת הצבא, היה להגיע לאירועים חשובים של חברים – אירוסין, חתונות. הוא היה משגע את המפקד כדי לקבל אישור יציאה, נוסע מקצה הארץ לקצה השני, לפעמים מגיע וכבר חייב לצאת שוב – אבל לא מוותר על האפשרות לשמח חבר, להיות איתו ברגעים החשובים והמרגשים שלו.
חברות
בחור שנתיים מתחתיו מדימונה סיפר שהיה יושב איתם לפעמים, אפילו שהיה גדול מהם. הם היו צוחקים עליו שילך לשבת עם החברים מהמחזור, אבל זה לא הזיז לו. לא היה לו אכפת מפער גילאים.
