בקיץ תשפ"ב, הקיץ שלפני המלחמה, הייתה תקופה מתוחה בחווארה והיה מפחיד מאוד לנסוע שם. איתן היה במילואים ואני נסעתי עם הילדות לשבת לאחותי שגרה באריאל כדי לא להיות לבד. בדרך חזור במוצאי שבת, נסעתי ובלב חששתי מאוד מהדרך. כשעברנו בצומת תפוח, תאיר פתאום אומרת לי 'הי אמא, הנה גלעד החייל שם!', הסברתי לה שלא בטוח שזה גלעד, יש הרבה חיילים ולפעמים הם נראים מרחוק ובחושך אותו דבר כולם… לא עברה דקה, וגלעד מתקשר אליי! "תפארת מה נשמע? עברתם עכשיו בתפוח, נכון? אל תדאגי, את יכולה להיות רגועה בנסיעה, אני שומר עלייך כאן, וכל החברים שלי פרוסים לכל אורך חווארה, יש מלא כוחות. תסמכי עלינו. ותעדכני שהגעת הביתה… נסיעה טובה ורגועה!" כמה שהטלפון הזה היה במקום וכל כך הרגיע אותי. הרגשתי בטוחה ובידיים טובות.
תפארת, גיסה
תפריט