הסיפור של גלעד מתחיל הרבה לפני הרגע שבו הוא הפך לגיבור לאומי.
גלעד נחמיה ניצן נולד עם נשמה מוארת, לב ענק, חיוך כובש ואהבה בלתי נגמרת לכל אדם.
האתר הזה נבנה כדי לספר את סיפור חייו – מהילדות השובבה, דרך שנות הלימודים, החברות וההדרכה, ועד לישיבה ולשירות הקרבי בגבעתי. כל תחנה במסע חייו מלווה בזיכרונות, מכתבים, תמונות ועדויות – שמשרטטים יחד את דמותו המיוחדת של גלעד.
המסע באתר הוא מסע בזמן, מסע אישי ומלא לב. כאן תמצאו את גלעד כפי שהיה – לא גיבור מרוחק, אלא בחור שידע לחבק, לצחוק, לשתול, ללמוד, להקשיב, להתעקש – ולאהוב באמת.
איש של אהבה, שמחה וחיבור לבבות
עובד ה' מתוך גבורה ועוז,
יחד עם תמימות ופשטות
שורשיו באדמת הארץ, ליבו נתון לנופיה,
ידיו עוסקות בגידוליה,
חבר לכל סובביו, אהוב על כל רואיו,
חיוך תמידי נסוך על פניו.
הריון ולידה
"הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן"
גלעד נחמיה נולד בירושלים, בתאריך ב' באב תשס"ב (11.7.2002) בזמן ההריון של גלעד, היתה תקופה קשה וכואבת בארץ. פיגועים ומבצע חומת מגן, ובהם איבדנו חברים טובים וגם בן משפחה אהוב – ערן פיקאר. אמא חששה מאד: עם כזה הריון עצוב, איזה תינוק יוולד? מהריון של צער, לוויות ושבעות עלול להיוולד תינוק עצוב, מדוכא, בכיין. בנוסף הוא נולד בתשעת הימים, וברית המילה שלו חלה בתשעה באב. אבא ואמא החליטו לתת לו שם של שמחה, שם של תפילה ותקווה לעתיד: גלעד נחמיה, שמשמעותו – שמחה לתמיד, מלווה בנחמת ה'. ובאמת זכינו לתינוק- ילד- נער ובחור מתוק, מלא בשמחת חיים, אהבה לכל, אנרגיות מתפרצת והמון גיל.
ילדות
"מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז"
גלעד היה תינוק מאד זריז ומפותח. הוא למד לזחול מוקדם מאד, ואפילו גילה טריק חדש. כשהיה במשרד של אמא, הוא היה זוחל עד לכפתור של האל-פסק ולוחץ עליו. הלחיצה הזאת גרמה לכיבוי של כל המכשירים במשרד, וכולם היו קופצים מהמקום ונבהלים, מה שמאד הצחיק את התינוק הקטן והשובב…
גלעד חוזר יום אחד מהגן, כשהפאות שלו קצוצות. כולם נבהלים: גלעד, מה קרה לפאות לשלך? הוא עונה, רגוע ומחייך: הכל בסדר, הן כאן! והוא שולף אותן מהכיס…
גלעד בן 12, מאוחר בלילה, בבית כולם ישנים ונעלנו את דלת הכניסה.
גלעד חוזר מטיול שנתי ומוצא את הבית נעול, הוא לא רצה להעיר אותנו אז הוא פשוט החליט לפתוח את שק השינה שלו ולישון בכניסה לבית עד הבוקר.
בר המצווה של גלעד, שנערכה בקיץ תשע"ה, עוד לפני שלושת השבועות, נחגגה סביב נושא ה"שמחה". באותו הערב גלעד סיים את לימוד כל ששה סדרי משנה. גם שבת בר המצווה, אשר היתה כבר בעצם בתשעת הימים, נחגגה בשמחה רבה, אחרי שגלעד התאמץ ועמל מאד על קריאת חלק מפרשות מטות-מסעי ההפטרה, והכנת דרשה וקריאה שלה בפני כל האורחים.
בס״ד
אז תודה ה' על הדרך שהעברת אותי! ונשתדל לא לעצור בנקודה הזאת אלא להמשיך ולהתקדם הלאה וקדימה בכל המרץ והכח! והמטרה הסופית היא להיות עובד ה' אמיתי. והדרך ארוכה מאוד וקשה יותר ויותר עם ההתקדמות, אבל יש אמונה ויש כח להמשיך ולהתקדם בעבודה האישית- כדי להשפיע לטובה ולרומם אנשים אחרים, וגם בסוף נצליח.
משפחה
"וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם״
שחר, אחותו הגדולה, מספרת: גלעד היה דוד מאד מעורב ופעיל. בשנות הנישואין הראשונות שלנו האיש שלי היה בשירות הצבאי שלו וגלעד תפקד כמעין "אבא" נוסף לנווה הבכור שלי.
מערכת יחסים אוהבת של בילויים אחרי הצהריים, חיבוקים, סיפורים והרבה הרבה כתפיים בטיולים לכל מקום.
כשנווה התחיל לדבר, גלעד היה מלמד אותו על כלי תחבורה שונים ועוד דברים של "בנים". לא כל יום רואים ילד בן שנתיים שיודע מה ההבדל בין שופל לקומביין ובין רייזר לטרקטורון.
כשגלעד התגייס, הוא היה ממשיך לשלוח לי תמונות של כלי תחבורה שונים שהיו מיועדים לנווה , נווה היה מקליט לו בחזרה והם היו מנהלים דו שיח של דוד בן 20 ואחיין בין שנתיים שמתלהבים ממשאית עם מנוף.
כשגלעד היה חוזר מהצבא, הוא היה פושט את המדים כבר באוטובוס, עובר למכנס קצר וחולצה טריקו. איך שהיה מגיע לשילה הוא היה מרים טלפון: "אימוש! אני בשילה, מה את צריכה מהמכולת??"
גלעד אהב מאוד את הסבים והסבתות שלו, התקשר אליהם בכל יום שישי לאחל שבת שלום ולהתעניין בשלומם. בכל הזדמנות קפץ לביקורים ושימח אותם. אחת ההקלטות שגלעד שלח לסבתא תמר מצורפת כאן.
ישיבה תיכונית דימונה
"וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה"
השנה היא תשע"ז (2017) וגלעד בוחר לנסוע רחוק עד דימונה, ולהתחבר לישיבה שחרטה על דגלה "להיות דוס חברתי". הוא נפתח אל העולם, מכיר חברים חדשים ומעמיק בקשרים איתם, חברויות לכל החיים. מחובר מאד לר"מים, למורים, למדריכים ולראש הישיבה. בשלב הזה הוא מתחיל לגדל שיער עד שזכה לכינוי "הכבשה", שיער שהפך בשלב כלשהו לפיאות ארוכות. הוא קונה גם גארטעל (בהתחלה רגיל, אח"כ קונה גם אחד לבן יפה לכבוד שבת). סיפר לנו הרב דודי, ראש הישיבה, שהוא היה צוחק על גלעד על הגארטעל שלו. וגלעד היה אומר לו: "אתה עוד תראה, אני עוד אקנה לך גארטעל בשבילך…"
חבר מהישיבה, שנה מתחת לגלעד, מספר שבכל פעם שהיה לו קושי להתרכז בתפילה, הוא היה מעיף מבט בגלעד. גלעד היה מתפלל בהתלהבות, פאות וציציות מתנפנפות לצדדים, כולו בתוך זה. המראה הזה היה עוזר לו, לחבר, להתרכז ולכוון גם הוא.
הקשיים בלימודים ממשיכים, עושה איבחונים ולא מצליחים לדייק את הקושי. בשלב כלשהו הוא נשבר ומבקש לעזוב את הלימודים, ללכת לעבוד בחווה. אבא ואמא מנסים לחזק, ואבא מבטיח שאם הוא ישלים את הבגרויות, הם יצאו ביחד לצניחה חופשית. ההבטחה נשכחה לגמרי מאבא, אבל גלעד לא שוכח, וחוזר להשקיע. עושה מאמצים גדולים ומצליח לסיים בגרויות. בסיום הבגרות האחרונה, הוא בא לאבא וביקש לפרוע את ההתחייבות. ביקש, וקיבל – אבא וגלעד יצאו לצניחה חופשית משותפת, חוויה כ"כ משמעותית, שגלעד עשה זאת שוב עם הבת דודה שלו, כאשר גם היא סיימה בגרויות…
בס״ד
בני עקיבא: חניך ומדריך נצח
"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ"
גלעד היה חניך קבוע ואהוב בסניף שילה, וכשהגיע הזמן, בכיתה י' – שנת תשע"ח, הוא נכנס להדרכה של שבט מעפילים. הוא קיבל קבוצה מאתגרת, והתמסר אליהם בהמון אהבה והשקעה. החניכים מספרים על מדריך שקיבל אותם כפי שהם והוביל אותם מתוך אהבה והכלה גדולה. כשהיו בשבט הרא"ה, עזר לכל אחד מהם למצוא ישיבה תיכונית שתתאים, ואם היו צריכים לבחור מחדש, היה שם כדי ללוות במסע בין מוסדות התיכון השונים. הוא אמר להם שהוא לא עוזב אותם, מבחינתו הוא "מדריך נצח" או "מדריך לחיים", ובאמת הוא שמר איתם על קשר לכל אורך השנים, כולל עזרה בבחירת מקום לשלב של אחרי התיכון, התמודדויות עם אתגרי גיל ההתבגרות וכו.
הוא ליווה אותם גם כשהחניכים שלו הפכו עצמם מדריכים. מצאנו מכתב לחניך, כשנכנס להדרכה, ובו הוא כתב בין השאר:
"ושתי עצות קטנות: ראשונה תחייך כל הזמן גם בלי קשר לסניף. ושתיים תנסה לשבת עם החניכים בצורה פרטנית לשמוע כל אחד ואחד מהם.
הרבה הצלחה״
גלעד
כשהיה מדריך, באחד המסעות של הסניף לגלבוע, הסתבר שלא הביאו מספיק מים, והחניכים התחילו להתייבש. גלעד ועוד חבר יצאו להביא מים – ירדו עד לתחנת הדלק למטה, העמיסו על עצמם שישיות מים – בתרמיל על הגב ועוד שישיה בכל יד, וחזרו מיוזעים ועייפים להשקות את החניכים המיובשים.
כתב עליו אחד החניכים שלו:
האיש עם החיוך
א. יש סיפור על איזה כפר
כפר באמצע מדבר
שם יש ילד שנשאר בלי שום דבר.
הוא לא הרגיש שייך בשום מקום,
ולא נשאר לו אף סיבה לנשום,
גלים גלים של שיגעון שטפו לו ת'חלום
הוא לא ידע שזה פתחו של גיהנום.
נהיה הילד מפוחד כבר לא סומך על אף אחד,
מחפש הוא פתרון למחוק עוד זיכרון
כי הכל סביבו הפך למחודד.
הוא התנתק ממשפחתו והמיר גם את דתו
ובגדול נשאר לגמרי לבדו.
פזמון: ואז בא אותו האיש
עם החיוך המפורסם,
הוא חיבק נישק וגם הקדיש לו זמן,
הוא לא היה אדיש אליו כמו כולם,
מלאך כזה עוד לא ראיתי מעולם.
ב. מאז הילד התאפס
ושוב נפל וקם והתאושש
כל יום זה מלחמה
לא מתכחש פותח את הלב לא מתבייש.
עלה לאט על צוק
לא לבזבז את החיים
בנה סביבו מעטפת חברים
ושוב חזרה משמעות אל המילים.
גם בתקופות הכי טובות יש חור,
שלא תמיד יהיה מי שיסגור,
אבל אותו האיש תמיד יזכור לבוא אליך
ולשאול אם אתה מרגיש בסדר סך הכל.
וכך בדיוק קרה כשהיה בשעת צרה
והיה מרחק צעד מליפול.
פזמון: אבל אז בא אותו האיש
עם החיוך המפורסם…
ג. פתאום הגיע עוד משבר,
הרבה יותר גדול כי הוא חסר,
מחפש איזה משענת קצת תמיכה,
לא רוצה לחזור לדרך של בריחה,
ואז נזכר בערך שהוריש אותו האיש,
נזכר בערך השמחה.
נמלא כוחות מחודשים,
ורצון לתרום ולהרים.
והכל בזכות אותו חיוך נעים.
האור שלך מופץ מלאך יקר,
והחום ממך בלב תמיד נשאר,
גם פה בלילה קר בלב מדבר,
אני מחייך בחצי עצב ונזכר.
פזמון: איך בא אותו האיש
עם החיוך המפורסם…
חברים וחיבורים
"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם"
לגלעד היה קסם מיוחד של יכולת חיבור מיידית לכל אדם שנמצא מולו. לא משנה בן כמה הוא, איך הוא נראה ומה הוא לובש, גלעד ידע תמיד להגיש את הלב הפתוח שלו, לגשת מיד אל הנקודה הפנימית שנמצאת בעומק הלב, ולייצר שיח מקרב ומחבר. בכל הזדמנות הוא הצליח ליצור קשר עם האדם שמולו ולתת לו את הרגשת האכפתיות ואת תשומת הלב המלאה שלו.
לביא, אחיו מספר: לפני כמה שנים התחיל סבב של הדף יומי. גלעד היה אז בכיתה יב. שנינו החלטנו לנסות להצטרף ולהתמיד. הוא ממש נכנס לזה, בסוף היום הראשון אני פתאום מקבל הודעה מגלעד עם איזה חידה על הגמרא של היום, והצעה שכל יום נאתגר אחד את השני בחידות כאלה:). זה לא החזיק המון זמן, אבל הרצון והחיבור בער בו.
בן דוד של גלעד, ידידיה גוטוירט, חלה בסרטן והתמודד עם המחלה במשך כמה שנים. גלעד אהב אותו מאד, ומאד השתדל להיות איתו כשהיה יכול. פעם אחת, אורגנה שבת של בני דודים, וידידיה היה חלש מדי מכדי ללכת. גלעד דאג לו לכסא גלגלים ויצר אוירה של צחוק וכיף סביב הכסא וכל עניין ההובלה שלו, ככה שידידיה כבר לא היה נבוך מהעובדה שהוא נתמך. כשידידיה נפטר, בליל פורים, הדודים של גלעד נסעו לספר לו ולאסוף אותו מהישיבה. גלעד היה בעיצומה של מסיבת פורים, לאחר שתייה הגונה של יין, וכל הדרך הביתה הוא בכה ושר את תפילת מוסף של יום הכיפורים. האובדן של ידידיה היה מאד קשה לו, ולאחר פטירתו הוא שמר על קשר הדוק עם המשפחה של ידידיה (ואפילו עם הסבא והסבתא שלו מהצד השני).
בס"ד אור לו' אדר תשפ"א
ולעניין של הסיום של הכוזרי- זה הספר הכי יהודי שיש ולמה? הוא בנוי מהמון שאלות ותשובות ועוד שאלות ועוד תשובות.
ויש הרבה יתרונות בצורה כזו של ספר ואני אסביר את עצמי. סיבה ראשונה- זה בונה שלבים להתקדמות נושא ונושא הרב המלמד לא יעבור נושא לפני שהתלמיד ישאל את כל השאלות שיש לו והם יקיפו את הנושא מכל כיוון.
שניה- זה בונה אמון בין מורה לתלמיד שיש כזה קשר בינהם זה עוזר להרבה דברים גם במהלך הלימוד וגם אחרי הלימוד בזמן הפנוי ובחיים.
בע"ה שנלמד איך לעשות טוב."
ישיבת אבינועם- אביתר
"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר"
גלעד מסיים את השמינית, והוא מחליט להמשיך במקום של תורה. לאחר לבטים הוא בוחר בישיבת אבינועם, אשר נמצאת באופן זמני בכפר תפוח. הוא רוצה ללמוד תורה ברצינות, והוא גם רוצה להיות יותר קרוב לבית ולמשפחה בשילה. שנת תשפ"א נפתחת והוא שוקע בלימוד תורה. הוא מאד אוהב את תושבי המקום ובעיקר את עונגי שבת אצל יוחאי אטון, יחד עם הציפייה לעבור לבית מדרש של קבע באביתר. הוא מתחבר מאד לראש הישיבה שלו הרב דוד אמיתי, לר"מ שלו הרב יהודה יעקובסון, ולחברים – בשיעור שלו ובכל הגילאים. החברים מספרים שכל מי שעבר ליד המקום הקבוע שלו בבית המדרש, היה זוכה לחיבוק חזק, התעניינות ואכפתיות. אחד החברים אמר על החיבוק שלו: "כשגלעד מחבק אותך, לא נשאר לך הרבה אויר, אבל נשארת לך המון אהבה"
בכל שבת מתנהל סבב בשולחן שבו כל אחד מספר חוויה אחת שעברה עליו השבוע. באחת השבתות גלעד שיתף שהשבוע הוא למד סוגייה שהיתה לו משמעותית. הוא בעיקר היה מבסוט, וקצת מופתע, מהמעמד החדש שהוא נמצא בו: בייניש.
גלעד חשב להתגייס במסגרת ההסדר בסיום שיעור א', בגיוס אוגוסט. ברגע האחרון הסתבר לו שאי אפשר להתגייס במסלול כזה, ואז הוא החליט להתגייס לשירות משמעותי, דרך יום סיירות. הוא לא הספיק להתכונן כמו שצריך, ולא עבר את היום סיירות. הוא התבאס, אבל לא נתן לזה להפיל אותו, והתכונן למחזור גיוס הבא, נובמבר 21, פיזית ורוחנית. הוא התאמן הרבה וגם חזר לישיבה ל"זמן אלול", ובחנוכה תשפ"ב גוייס לגבעתי.
בס"ד
צבא
"זו הרוח ששמה הוא גבעתי"
היום הראשון לגיוס היה נר שמיני של חנוכה, שנת תשפ"ב. גלעד התגייס והגיע לחטיבת גבעתי, טרם השיבוץ לסיירת. לאחר האיסוף בגבעת התחמושת, התקבצו כל החיילים הטריים בבסיס. החושך ירד וגלעד רצה להדליק נרות חנוכה. אולי בתמימות, אולי בחוסר הבנה של המעמד, אולי מתוך דבקות, הוא ניגש אל המפקד וביקש להדליק נרות. המפקד לא הבין איך ניגש אליו חייל בן יומו ומעיז לבקש בקשה חריגה ולא שגרתית.
המפקד בהתחלה זורק אותו לכל הרוחות, אבל גלעד מתעקש. אני רוצה להדליק נרות, חנוכה היום. באיזשהו שלב המפקד אומר: "בסדר, לא מעניין אותי מה יש היום, חנוכה או לא חנוכה, לך תדליק נרות ותפסיק לבלבל ת'שכל". וגלעד: "צריך פרסומי ניסא" המפקד: "מה?!??" גלעד: "לפרסם את הנס. שכמה שיותר אנשים יראו ויהיו שותפים בהדלקת הנרות"… המפקד: "אוקי, כל החיילים להסתדר בח', הדלקת נרות חנוכה לכל הפלוגה, בפקודה!"
וגלעד, יום ראשון בצבא, עומד בפני כל הפלוגה, מברך את הברכות ומדליק נר שמיני של חנוכה. את ה"אמן" המתנגן של כל החיילים והמפקדים שומעים היטב בסרטון שמישהו הספיק לצלם ולשלוח.
את הגיבוש לסיירות הוא לא עבר, אבל הוא לא ויתר. הוא ביקש לצאת לגיבוש ליח"טיות ושם הוא עבר והגיע לסיירת גבעתי. כששאלנו אותו איך הפעם הוא הצליח, הוא הסביר שהוא כתב על פרקי היד שלו משפטי חיזוק; על יד ימין הוא כתב "לא להתייאש" ועל יד שמאל "תשמור על החיוך", ובכל פעם שהוא כמעט נפל, הוא ראה את המשפטים האלה, התחזק והמשיך עד שהצליח.
בשבעה הגיע לנחם אדם שלא הכרנו. הוא סיפר שבתפקידו במילואים הוא מגבש לסיירת גבעתי, ותחת עיניו עוברים מאות חיילים. הוא שיתף שלפני כשנתיים, בגיבוש לסיירת, היה חייל אחד מיוחד – למרות הקושי האדיר, כל החיילים "שבורים" ורצוצים, וחייל אחד, כולו מזיע ומותש – עדיין מחייך. זה היה כ"כ מיוחד בעיניו, שהוא צילם את החייל הזה. הוא הציג בפנינו את התמונה ושאל: האם זה גלעד? כן, זה היה גלעד – עייף גמור, אבל עדיין מחייך.
כשגלעד הגיע לסיירת, כולם הסתכלו עליו בחשש: מי זה הדוס הזה, שמגיע עם כיפה ענקית ופיאות? אבל ברגע שהוא חייך, הזמין את החבר'ה לשבת יחד בפינת עישון, כולם הבינו שעם כזה בחור אין מחיצות וכולם אהובים בעיניו.
ובאמת החבר'ה בסיירת הפכו להיות משפחה אחת גדולה ומגובשת, בלי שהמראה החיצוני ישפיע על האהבה הפנימית והחיבור העמוק בלב.
מלחמת חרבות ברזל
״הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה״
את שמחת תורה תשפ"ד, ה 7.10.23, בחר גלעד לחגוג באביתר. הוא בדיוק יצא חמשוש וכהרגלו – הגיע לישיבה. ליל החג היה שמח ומלא ריקודים.
חבר מספר שבעיצומם של הריקודים, ביקש הרב אלישיב קפקא שכל אחד יאמר דבר תורה. לא משנה אורך הדברים או מידת מורכבותם, העיקר שלכל אחד יהיה חלק בתורה. גלעד קם ואמר: "תקשיבו חברים, אני לא למדתי הרבה לאחרונה. אני בצבא ולא יכול כ"כ ללמוד. אבל אני יכול להגיד לכם דבר אחד: תהיו טובים. זה מה שאני יכול להגיד. תהיו טובים".
בחג בבוקר, כשהוא עוד ישן, הגיעו לבית המדרש נציגי הצבא להקפיץ את כל המגוייסים. גלעד זינק, לקח את הרכב ונסע במיידיות הביתה. בחסדי ה', בדיוק אבא שלו הגיע הביתה – גם הוא יצא מהתפילה כדי לקחת עליו נשק ומכשיר טלפון, ועזר לו לארוז, להתארגן, ובעיקר למצוא דרך להגיע דרומה.
הטרמפ היה עם חבר קרוב, יוחאי גרינגליק, שגר בקצה המרוחק ביותר של שילה. גלעד רץ את כל הדרך, כשהוא פוגש בני משפחה וחברים בדרך ורק מספיק לקרוא להם בקול גדול "חג שמח!" תוך כדי ריצה. עבור כמה מהם, זה היה הסימן שפרצה מלחמה.
בנסיעה דרומה הוא עוזר ליוחאי, ומנהל עבורו את כל התכתובות עם החיילים שלו. ככה הם מתחילים להבין את המצב, וכאשר יוחאי מוריד את גלעד בצומת פלוגות, מתגנבת לליבו מחשבה שאולי זו הפעם האחרונה שהוא רואה אותו.
הסיירת מופנית ללחימה בשדרות. לשם הם מגיעים ומתחילים להיכנס לעיניינים, אבל מפקד הסיירת מקבל הודעות מחיילים לשעבר שלו, שגרים בעוטף עזה, שהמצב שם חמור והם ללא כוחות. הוא מחליט לפנות לשם ולוקח את חייליו עד שמגיעים לנחל עוז. בצומת הכניסה -מצד אחד קיבוץ ומצד שני מוצב, הם פוגשים כוח מטכ"ל, ומחליטים על חלוקת הכוחות בהתאם למצב. גלעד וחבריו נכנסים לקיבוץ ומתחילים לעבור בית בית, לטהר ממחבלים ולחלץ תושבים הנצורים בממ"דים שלהם.
כמה ימים לאחר מכן גלעד יאמר לאחותו, שלמדה עבודה סוציאלית: אני רוצה שתגייסי את החברים הכי טובים שלך כדי לטפל בצוות שלי, כי ראינו דברים שלא צריך לראות. ולאחותו שלומדת רפואה יאמר: ממה שאני ראיתי, אני יודע עכשיו אנטומיה יותר ממה שאת למדת.
שלושה ימים היתה הסיירת בנחל עוז, כאשר בנוסף ללחימה בתוך הקיבוץ וחילוץ אזרחים, הם גם מנהלים מרדפים אחרי מחבלים שבורחים בחזרה לרצועת עזה.
הקרב האחרון
״וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״
הסיירת התקדמה בצפון הרצועה תוך שהיא מנהלת קרבות וכיבושי יעדים ללא הפסקה. הלחימה שלהם הביאה מידע מודיעיני רב, פגעה במוצבי חמאס והרגה מחבלים רבים.
ביום שישי בבוקר, י"ט במרחשוון, התמקמה הפלוגה במגנן יחד עם פלוגת שריון וצוותים נוספים. המגנן הוגדר כשטח סטרילי והחיילים הורשו להוריד כוננות. הם התמקמו באחד המבנים, התחילו לארגן ולנקות אותו, וגם לבנות עמדות שמירה. גלעד וחברו הטוב יונדב לוינשטיין שמרו בעמדה הקרובה ליציאה מהמבנה. תוך כדי התארגנות, זוהו דמויות במבנה ממול. כולם היו בטוחים שמדובר בחיילים שלנו, והמ"פ יהודה כהן רצה לצאת לבדוק ולקרוא להם לחזור להיות עם כולם. הוא לקח איתו את הקשר שלו, ואת גלעד ויונדב – שאמנם לא היו בצוות שלו, אבל כנראה שהוא אסף אותם כי הם היו קרובים ליציאה.
כשהארבעה הגיעו למבנה, התגלו בפניהם המחבלים, שיצאו מפיר מוסתר בתוך או מאחורי המבנה. נראה שהם תכננו להתחבא במבנה עד הלילה ואז לפגוע בכל הפלוגה ושאר הכוחות שהיו במגנן. התנהל קרב צמוד, כאשר ארבעת הלוחמים אינם נסוגים ואינם מוותרים, יורים ונלחמים ללא פחד. הקשר נפגע, וממשיך לנהל קרב עד שהיה מוכרח לפנות את עצמו לאחור. החברים שומעים את היריות ומגיבים מתוך המבנה בו הם נמצאים. אבל הקרב מול שישה-עשר המחבלים לא פוסק. יהודה, יונדב וגלעד יורים ומרוקנים מחסניות.
כשהשקט משתרר, יורד נורדן, מפקד הצוות של גלעד, מהגג ממנו ניהל את הירי וניגש לזירה. מלמעלה, היה נראה שגלעד ויונדב רק פצועים. כשהגיע למטה, הוא ראה את גלעד מסוכך בגופו על יונדב, כשהCAT (=חוסם העורקים האישי) של גלעד, כרוך סביב הרגל של יונדב, ושניהם ללא רוח חיים. גם ברגעיו האחרונים, הוא ניסה להציל את חיי חברו תוך כדי לחימה ורוח גבורה.
הודעת נפילתו של גלעד נמסרה למשפחתו ביום שישי, כרבע שעה לפני הדלקת נרות. גלעד נקבר במוצאי שבת פרשת וירא, באדמת שילה, בה נולד ואותה אהב.
אחרי שלחם שלושה ימים רצופים בנחל עוז והיה באימונים לקראת הכניסה הקרקעית לעזה, גלעד התקשר לאחיה חברו הטוב. הוא אמר לו: "אני צריך לדבר איתך. קודם כל, אני אוהב אותך מאוד.
שמע, אל תתרגש ממה שאני אגיד לך עכשיו, הכל יהיה בסדר. אבל אני שולח לך הקלטה ואם חס וחלילה קורה לי משהו, שלח אותה להורים שלי".
אחיה ענה לו: "מה אתה מסתלבט עלי? נשמה. שבוע הבא בעזרת השם אנחנו יושבים כרגיל, מה אתה עושה דרמה?"
זו הייתה השיחה האחרונה שלהם. שבועיים אחר כך גלעד נהרג.
המשפחה קיבלה את הבשורה על מותו של גלעד רבע שעה לפני כניסת השבת. כבר בשבת אחיה סיפר להם בדמעות שגלעד הפקיד אצלו הקלטה אחרונה, אבל בצאת השבת, לאחר הלוויה, הוא גילה שמכיוון שהוא לא הוריד אותה למכשיר הטלפון שלו בזמן – היא נמחקה.
שלושה שבועות אחר כך הגיע הציוד האישי של גלעד מהצבא, ובתוכו גם הטלפון שלו שהיה נעול. "מיד הבנו שכאן תוכל להימצא ההקלטה שאבדה. אבל לא ידענו מה הקוד של המכשיר. חשבנו לעצמנו – מה מתאים לו?", מספרים הוריו, "גלעד היה אדם מתוק, לא מתחכם. ניסינו 2580 – הטור האמצעי של לוח המקשים, הכי פשוט. וזה עבד".
כמו נר שנדלק מנר, כך גם אורו של גלעד.
הוא התחיל בלב אחד חם, נדיב, אמיץ….. וממשיך לדלוק בלבבות רבים.
כל מי שקורא את סיפורו, נחשף לחיוכו, למילותיו, למבטו,
נושא עמו חלק מאותו אור פשוט ואינסופי שהיה בגלעד.
האתר הזה הוא לא רק מקום של זיכרון, הוא הזמנה למסע מתמשך.
מסע שבו כל אחד מאיתנו יכול להדליק עוד ניצוץ מהלהבה שגלעד הותיר אחריו:
במעשה טוב, במילה טובה, בלימוד, באהבה, בחסד ונתינה.
נשמח אם תשתפו אותנו במה שהאור הזה עורר בכם; בזיכרון, במחשבה, ברגע של השראה.
כי כשאור אחד פוגש אור אחר,
וכשסיפורו של גלעד פוגש לב נוסף, העולם כולו מואר קצת יותר.